רגשות רעים לא הופכים אותך להורה רע
אני זוכרת בבירור את היום בו עצרתי חצי שניה לפני שהטחתי את בני בן השנתיים כנגד הקיר. הוא בדיוק פגע בתינוק, ולא בפעם הראשונה. זעמתי, הייתי כמעט בחוסר שליטה. לאחר שתפסתי את עצמי הייתי מבוהלת, מאוד מבוהלת. אני לא בטוחה שהייתי אומרת באותו יום שכעסתי או שהרגשתי נסערת.
מה שקרה לי קרה מהר יותר מכל דבר שיש לו שם. לא היה לי שום מושג מה עבר עליי. שמחתי להיות אמא. שמחתי בשני בניי היפים. שמחתי לטפל בהם. זה היה מה שרציתי, מה שציפיתי לו. אבל היו אותם רגעים בעייתים כאשר הפכתי למשהו אחר. הייתי מוכנה לפגוע או להכאיב לכל אחד – אפילו לילד שלי- שאיים על התינוק שלי. לא ידעתי, גם אחרי שעברתי את אותו יום שחור, שקיימים בי רגשות אחרים, חוץ משמחה, לגבי ההורות. ואז יום אחד, במהלך התקופה של "אמא יכולה להיות רגישה", פגשתי אישה והיא שאלה אותי: "איך זה להיות אמא?" היא לא הייתה אם בעצמה ובאמת רצתה לדעת. פרצתי בבכי מייד.
היא הייתה נחמדה והשאלה התמימה שלה פתחה איכשהו סדק בסכר הרגשי שלי. העצב נשפך החוצה, ובכמויות גדולות. אמרתי לה שאני מזועזעת מההתנהגות שלי. נבהלתי מהאלימות שיצאה מתוכי. הזכרתי לעצמי את הרגעים הכי קשים של אבא שלי כהורה. עשיתי דברים שנשבעתי שלעולם לא אעשה. ועכשיו, מצאתי את עצמי בוכה בזרועות אדם זר! מי היה מאמין?! זה היה הרגע בו התחלתי להבין שיש בי רגשות נוספים בנוגע להורות, פרט לאהבה. עד אז לא יכולתי להבחין מה נמצא מתחת למסיכה של "אני אמא טובה ואני אוהבת להיות אמא". מסיכה שהתכוונתי להתאים לי אבל כשמד הלחץ עלה – היא פשוט לא התאימה. למעשה, הייתי אמא די טובה וגם לא תמיד אהבתי להיות הורה. היו רגעים של קושי, בדידות, בלבול, תסכול, בידוד ועצבות. לא אפשרתי לעצמי להכיר ברגשות האלו, מאחר ולקחתי על עצמי את התפקיד של 'לאהוב את ההורות' ולא התכוונתי לוותר עליו. ברגע שמישהו התעניין בשלומי, עם חום ופתיחות להקשיב, הם הגיעו. הרגשות שלי. רגשות רבים, נואשים שהשתחררו באופן פראי וחסר שם. כאשר התנסיתי בחוויה של החלפת זמן הקשבה עם הורה אחר, התחלתי להבין. כמובן שהיו לי רגשות! לכל אחד יש! כאשר יש מישהו שמקשיב, יש את התנאים להבחין בהם. קשת הרגשות שחשתי בכל יום נעה מעליזות וקלילות ללהט ועוררות, עם עצירות צבעוניות באמצע. לילדים שלי היו תנודות רגשיות עצומות, ומי יאמין?! גם לי!
בתהליך איטי, עם מישהו שמקשיב, הורה יכול לברר מאיפה מגיעים הרגשות. אני גיליתי שפעמים רבות רגשות עזים מגיעים מילדותנו, מאותם רגעים בהם ההורים שלנו היו מתוחים ועייפים,ואנחנו, כילדים קטנים, לא ידענו מה לעשות. רגשות אלו, שנשמרו זמן רב כל כך באופן הדוק, משתחררים לבסוף כאשר יש מי שיקשיב. בכי, צחוק או זעם משחררים אותם ומשאירים אותנו בשליטה על האופן בו אנו רוצים להיות הורים והאופן בו נראה את אהבתנו. הרגשות שלנו הם לא אנחנו. הם תיעוד היסטורי של מה שקרה לנו, של פגיעות שעדיין מחכות להחלים. הם כמו טבעות על עצים – הן מראות מה קרה לנו, אבל החלק החי, האוהב, היצירתי שלנו הוא במקום אחר.
הרגשות שלנו מגיעים מהיחס לו זכינו ומהיחס לו זכו ילדים בגילנו באותם זמנים. רגשותינו רוצים להשתחרר. לא משנה מה הצורה שהם לובשים – דאגות, קשיחות, אנוכיות, פגיעה, חוסר אונים, טינה, כעס – הם לא אנחנו והם רוצים להשתחרר. אנחנו מנסים לשמור עליהם תחת שליטה, אבל כאשר הסבלנות שלנו נגמרת, הם נשפכים החוצה – על ילדינו ועל אחרים שאנחנו אוהבים. מבוגר שמקשיב לנו בחום וכבוד, יאפשר מוצא טוב בהרבה לרגשות אלו. בנוכחותו נוכל להכיר ברגשות אלו, להראות אותם, לשחרר אותם. נוכל להתגבר על הצל שהם מטילים על אהבתנו.
אנחנו הורים טובים. אבל אנחנו לא חייבים לאהוב את ההורות. מותר לנו להרגיש את כל מנעד הרגשות שמבעבעים בנו לגבי ההורות, ומבוגר שיקשיב לנו יעזור לנו לשחרר רגשות אלו . ואז נוכל להיות יותר עצמנו -עם החום, העליזות, התקווה והשובבות, הורים טובים יותר.