מה התרופה להתבכיינות?

אם היינו עושים רשימה של כל הדברים שמעצבנים הורים, התבכיינות הייתה נמצאת קרוב לראש הרשימה! זו התנהגות שכל ילד מנסה בשלב זה או אחר. יש ילדים שמתחילים להתבכיין ולא מצליחים להפסיק. בשלב בו ההורה מחפש עצות כיצד להפסיק את ההתבכיינות הוא בד"כ כבר מותש.

כאשר ילד מתבכיין, כנראה שמצבו הרגשי לא ישתנה גם אם ניתן לו את מבוקשו. כאשר ילדים מתבכיינים, מזג האוויר הפנימי הוא אפור עם סופה באופק. מילוי הבקשה יכול לתת כמה רגעי שקט להורה, אבל מצב הרוח הכללי של הילד יחזור במהרה ל"לא טוב לי".

לשלוח את הילד לחדרו או להעניש אותו –גם כן לא יעזרו. יתכן והוא יחזור מהחדר או אחרי העונש, שקט יותר אבל הוא לא ירגיש טוב מבפנים. הוא כנראה ימצא דרכים להתעקש, לעורר קשיים עם אחרים או להתנתק. קשה להורים לראות את חוסר שביעות הרצון המתמשך הזה. אנחנו משקיעים זמן ואנרגיה בניסיון לפתור בעיה ונעלבים כשהיא לא נפתרת לגמרי.

ילד שמתבכיין הוא ילד שמעביר מסר חשוב

אנחנו רוצים להציע לך זווית ראיה חדשה לגבי ילדים שמתבכיינים וגם כמה פתרונות מעניינים שתוכל לנסות. נתחיל באבחנה שהתבכיינות, כמו כל התנהגות אחרת של הילדים, היא דרך תקשורת חשובה. אנחנו ההורים מייחלים שהמסר יעבור בדרך אחרת – בכל דרך! אבל ההתבכיינות היא חדשות טריות מילדך. כאשר הכותרת היא:"אני מרגיש בודד! אני מרגיש חסר אונים!"

בדרך כלל ההתבכיינות מתחילה זמן קצר לאחר שתחושת החיבור להורה או למבוגר אחר נשברה. דברים שגרתיים שההורה עושה כמו להאכיל את האח הקטן, הכנת ארוחת ערב או שיחה עם חבר בטלפון, יכולים לחבל בתחושה של הילד שהוא אהוב ודואגים לו. עבור ילדים קטנים בעולם גדול, תחושת חוסר החיבור מכרסמת במצב רוחם. הם שולחים איתות לעזרה:"אני רוצצצצצה עוגיייייה!!!!" וזה נאמר בהבעה אומללה וחוסר תנועה.

כאשר ילד מרגיש בודד, כל משימה פשוטה יכולה לעורר רגשות עזים של חוסר אונים. הצורך להתלבש במקום להישאר בפיג'מה, הצורך לצחצח שיניים במקום לשחק עם החתול, הצורך להיפרד ולהגיד שלום וללכת לביה"ס או לגן יכול לגרום להתבכיינות.

לילדים שמתבכיינים יש צרכים אמיתיים

ילד שמתבכיין כנראה לא יהיה מרוצה גם כשתנסה לעזור אבל יש לו צורך אמיתי. הוא זקוק לך. לא רק לדברים שאתה עושה. הוא צריך להרגיש מחובר אליך. רק תחושת חיבור תוכל לרפא את הרגשות האיומים שמכבידים עליו.

ילדים בנויים כדי להיות בקשר קרוב עם האנשים שסביבם – קרובים להורים שלהם, למי שמטפל בהם, לסבים, לדודים ולחברים. כאשר הם מרגישים קרובים ומוערכים, הם מתנהגים בביטחון. כאשר הם אינם מרגישים קרובים, ההתנהגות שלהם הופכת מיד לבלתי נשלטת.

הרגשות של ילדך לא יהיו הגיוניים

להגיע למקום ולעזוב, לעבור מפעילות אחת לשנייה, לראות אותך עסוק או טרוד בעניינים אחרים או להתחרות על תשומת הלב שלך עם אחים אחרים במשפחה – כל אלו פוגמים בתחושה של הילד כי הכל נהדר בינך לבינו.

לעיתים, גם כאשר ההורים נוכחים ושופעים תשומת לב וחום, ילדים יכולים להרגיש בודדים. הילדים לא יכולים לחוש באהבה ובחיבה של ההורים מאחר ותחושת ה"אני לבד" כבר השתלטה. רגשות אנושיים מציירים לעיתים תמונה שונה לגמרי מן המציאות.

למשל, התבכיינות מופיעה פעמים רבות בסיום זמן בו שיחקת עם ילדך בדברים שהוא אוהב. עשית כמיטב יכולתך כדי שיהנה ולפתע יש לך ילד לא מרוצה שמקטר:"אתה אף פעם לא עושה מה שאני רוצה!" וזה מספיק כדי לגרום לכל הורה להרגיש:"אני אף פעם לא אקח אותך יותר למגרש משחקים אם ככה אתה מתנהג!".

זה קורה מאחר וכאשר הזמן הנעים יחד מתקרב לקיצו, רגשות חוסר אונים ובדידות שמקורם בחוויות קודמות, צפים לפתע ומשתלטים. הם יכולים להגיע מחוויה שקרתה אתמול או אפילו בינקות, הם מקננים בילד וצפים למעלה בסיטואציות פשוטות מחיי היומיום.

ילדך לא מנסה "לתחמן" אותך

כאשר ילדך מתבכיין זה לא בגלל שהוא רוצה לשגע אותך. הוא לא באמת רוצה שתיכנע לדרישות לא הגיוניות. הוא מנסה לאותת כי הוא זקוק לעזרתך.

הוא בחר לבקש משהו לא הגיוני כדי שתגיד:"לא" ואז הוא יוכל לשחרר רגשות שליליים. כאשר הוא יבכה הוא בעצם יפרוק את הרגשות האלו. אם תקשיב לו, בסוף הוא ישים לב לנוכחותך, ירגיש באהבתך וירגיש טוב יותר עם עצמו ועם העולם. הוא כבר לא ירצה את מה שבכה בגללו מאחר ויהיה לו אותך.

נסה לדמיין אותו אומר:" אני רוצה עוגיייייה!!!!" כשהוא בעצם מתכוון:"בבקשה תגיד לא, אני רוצה לבכות כאשר אתה מחבק אותי".

אתה יכול לעזור לילדך להרגיש קרוב שוב

ההתבכיינות מעידה כי ילדך זקוק לשחרר את המתח שהוא חש לפני שיוכל לחוש שאתה בעדו. צחוק, בכי והתקפי זעם הם דרכים בהן ילדים משחררים רגשות שליליים.

צחוק בריא (אבל לא כזה שנכפה על ידי דגדוג), בכי עז (מבלי שנכעס או שניתן עונש) או התקף זעם (מבלי שנאיץ בילד לסיים) יעזרו לילד לרפא את תחושת הבדידות או חוסר האונים שגרמו להתבכיינות.

לאחר שילדך מרגיש מחובר שוב אליך או אל מישהו אחר במשפחה, הוא יוכל לשלוט במצב שנית. הוא יבקש מה שהוא רוצה ללא הטון של "אני כל כך מסכן". יהיה נעים יותר לחיות איתו. כך שכאשר אתה משקיע את האנרגיה שלך בלבנות את הקשר מחדש אתה עושה השקעה נכונה.

נסה למלא את הבקשה של ילדך פעם אחת

ילד שמתבכיין אכן זקוק לתשומת ליבך לפחות לרגע אחד או שניים.

בהתחלה, לא תדע בוודאות אם מילוי בקשתו יגרום לו להרגיש שוב שהוא מחובר ומסוגל או לא. בקשתו יכולה להיראות הגיונית – כוס מים, עזרה בקשירת השרוכים, השמעה אחת נוספת של שיר אהוב. אם נראה לך סביר למלא את בקשתו – עשה כן. אבל אם הוא ממשיך להתבכיין, אתה יכול להיות בטוח שהבעיה נעוצה ב"אקלים" הרגשי שלו. סערה מתקרבת.

אם הוא לא מרוצה, הצע קרבה והצב גבול ברור

רובנו אומרים את ה"לא" בטון קר שרק גורם לילד לחוש עוד יותר בודד ומרוחק בעולם מנוכר. זה מעמיק את התהום אליה שוקע הילד כשהוא מתבכיין.

אם אתה יכול הגיד:"לא! אין יותר עוגיות! אולי מחר יהיו" בחיוך גדול ונשיקה על הלחי אז ילדך יקבל ממך מגע במקום עוגיות. אם הוא ממשיך להתבכיין, אתה יכול לחזור ולהגיד:"לא חמודי!" , להתחכך בצווארו ולסיים עם נשיקה. אם הוא מתעקש, גלה אליו עוד רגשות חיבה. "אני עוגיית השוקולד צ'יפ שלך! אני כולי שלך!" בחיוך גדול. ואז חבק אותו והרם אותו על הידיים. בשלב כלשהו, רגשות החיבה שלך יגרמו לו לפרוץ בצחוק או בהתקף זעם.

שתי תוצאות אפשריות אלו, למרות שזה נראה מוזר, הן נהדרות עבורו. צחוק, בכי והתקפי זעם עוזרים לילד למוסס את חומת הבדידות שמקיפה אותו, כל עוד אתה מקשיב ומתעניין. לאחר בכי עז (רק תמשיך להגיד בנועם:"לא, גיא. אין יותר עוגיות היום" עד שהוא יסיים לבכות) או התקף זעם ("כן, אני יודע שאתה ממש רוצה אחת, חמודי") או צחוק רציני ("אני כבר מגיע לתת לך נשיקות עוגיה! ") הוא יוכל לחוש שוב באהבתך.

אם אתה לא יכול להגיב במשחק היה קשוב

רגעי משחק לא באים לנו בקלות כאשר ילדינו מתבכיינים. כך שאם אתה לא מוצא דרך להתגפף עם ילדך או להגיב בהומור להתבכיינות שלו , יעזור אם תתקרב ותאמר ללא רוגז:"לא", "עליך לחכות", "את זה אני לא יכול להרשות לך לעשות", "הוא משחק בזה כרגע" או "גם אתה תקבל תור אבל עוד מעט".

אם תהיה ברור לגבי הגבול ותציע קשר עין, מגע יד על הכתף או הברך וכל חום שתוכל לגייס - ילדך יוכל לבכות, להתפרץ בהתקף זעם או לצחוק, מה שנחוץ לו באותו רגע. ילדים יודעים איך לשחרר רגשות קשים. כדי להניע את התהליך הם זקוקים לתשומת הלב שלנו כדי שנספר להם כי אנו נשאר איתם בקושי הזה.

כל עוד יש לך זמן וסבלנות תן מקום לצחוק, לדמעות ולהתקפי זעם

ילדים מתחילים להתבכיין כאשר הרבה רגשות הצטברו בתוכם. כאשר הם פורצים לבסוף בבכי או השתוללות, הם מעבדים כרגע רגשות גדולים יותר מהתסכול סביב לא לקבל עוגייה או משאית אדומה. יתכן והם פורקים מתח סביב הולדת אח קטן, סביב פרידה ממך כל בוקר בגן, או סביב התגברות על מחלה. בכל מקרה עליהם לפרוק את הרגשות הקשים עד שלא ירגישו רע יותר.

אם מדובר ב"הר" של רגשות זה יכול לקחת זמן. לא תמיד יש להורים את הזמן הדרוש לילד כדי לסיים את המטלה הרגשית הזו. יתכן ותצליח להקשיב לחמש עשרה או עשרים דקות של בכי, ואז תרגיש כי עליך לעצור את ילדך. אם מצב הרוח של ילדך לא השתפר - הוא עדיין לא סיים. קשה לילד לעצור בכי באמצע כמו שקשה להתעורר משינה. הוא ינסה למצוא דרך בקרוב כדי לבכות שוב.

משהו בתוכו יודע כי כדאי יהיה לסיים את הבכי. אז נסה להקשיב שנית כאשר תוכל. ילדך יסיים את הפרק הרגשי לבסוף, וירגיש בטחון רב יותר ששניכם תהנו ממנו.

זמן הקשבה להורה יכול לעזור לו לשמור על נקודת המבט שלו כאשר ההתבכיינות מתחילה

החלק הקשה במה שתיארנו עד עכשיו הוא שההתבכיינות מעוררת בנו כל מיני רגשות לא הגיוניים. היא מעוררת בהורים רגשות טינה, עייפות וכעס.

אנחנו מרגישים שעושים לנו מניפולציה. אנחנו מרגישים חסרי אונים.

כאשר הרגשות צצים אנחנו מפסיקים לחשוב בהגיון. אנחנו מגיבים בדרך כלל כמו שהורינו הגיבו להתבכיינות שלנו. התגובות שיש לנו להתבכיינות הועברו במשך דורות במשפחותינו, כאשר כל דור נוקט בדרך כלל בגירסה העדינה יותר.

כך שדרושה הכנה נפשית כאשר ניגשים לילד שמתבכיין ומציעים חיבור, במקום להסיח את דעתו או להעניש אותו. לכל הורה מגיע מישהו שיקשיב לכמה קשה לדאוג לילד או לילדים. חלק חשוב מתפקידנו כהורים הוא למצוא מבוגר אחר שיקשיב לנו ללא דאגה וללא לנסות "ולתקן" אותנו. החוברת של "יד ביד להורים" שותפות בהקשבה להורים מדגימה כיצד אתה יכול לארגן רגעי הקשבה עבורך, כך שיהיה לך מוצא קבוע לרגשות שעולים בך כאשר אתה עם ילדך.

גם עשר דקות של "שחרור לחץ" עם חבר, רחוק מספיק כך שילדך לא ישמע, יתנו לך סיכוי טוב יותר להתקרב לילדך המתבכיין ולהתחבר אליו.

כך זה יכול לעבוד:

שיחקתי עם אמא ובנה בן הארבע - עדי, בארגז החול. חבר טוב שלו, דניאל, שיחק גם שם לא רחוק ממנו. עדי שיחק עם קסדה כתומה והניח אותה על החול. הוא היה עסוק במשחק בטרקטור כאשר דניאל הרים את הקסדה וחבש אותה.

עדי יילל:"אני רוצה את הכובע, הוא לקח לי את הכובע!" הוא ישב והסתכל על אמא שלו באומללות. היא החלה לדאוג ושאלה:"אתה רוצה ללכת לדבר עם דניאל על הקסדה?" והוא יילל:"אני רוצה שאת תלכי לדבר איתו. את תעשי את זה".הזמנתי את האמא להאט את הקצב והזכרתי לה שהיא לא חייבת לפתור את הבעיה. הוא היה עצוב וגם כעוס. קסדה לא תוכל לפתור את הרגשות שהוא נושא.

היא אכן האטה את קצב הדברים. היא אמרה:"בסדר עדי, נוכל לגשת לדבר איתו בעוד כמה דקות, אבל לא עכשיו." הוא החל לבכות. היא לא ניסתה להרים אותו או לנחם אותו- הוא לא היה נותן לה להתקרב אליו כל כך. אבל היא נשארה קרוב אליו. היא הסתכלה עליו, והקשיבה לו בזמן שהראה את רגשותיו. הוא בכה, חזר ואמר כי הוא רוצה את הקסדה, והתחפר עם רגליו בחול שוב ושוב- לא בעט בחול- אבל דחף ערימות חול לכיוון אמא שלו. היא הקשיבה. הוא בכה והמשיך לדחוף ערימות חול עוד מספר דקות ואז הוא סיים. פניו נרגעו. הוא בקש את עזרתה בפרויקט אחר בחול. הוא הרגיש מרוצה, ביחד הם המשיכו לשחק. הוא כבר לא היה צריך את הקסדה. וכל בקשותיו מרגע זה היו ישירות ומלאות ביטחון.

נכתב על ידי: פאטי ויפפלר מייסדת ארגון HAND IN HAND

המאמר: What’s the Cure for Whining

לקוח מתוך האתר WWW.HANDINHANDPARENTING.ORG

http://www.handinhandparenting.org/article/whats-the-cure-for-children-whining/

תורגם ע"י: מרב בסר - מנחה מוסמכת בארגון 'יד ביד להורים'

'יד ביד להורים' – ישראל