top of page

לחבק את ה'שדון' הפרוע – הצבת גבולות במשחק

כשילדים 'תקועים' באיזו התנהגות שאינה משרתת אותם או אותנו, אנחנו ההורים הופכים רציניים ומחנכים. "נו , באמת, אתה הרי יודע שככה לא מדברים וכבר ביקשתי קודם שתפסיק עם זה", "הי ממי, את לא יכולה ללכת ככה אחרי החתול ולהציק לו, זה לא נעים לו, ביקשתי ממך כבר שתעזבי אותו בשקט". אלה הדברים שאנחנו אומרים בימים הטובים שלנו! וזה כמובן שיפור משמעותי מ: "אוף איתך! כמה פעמים צריך להגיד לך את אותו דבר? לך עכשיו לחדר שלך!" או "זהו! אי אפשר איתך יותר! אתה פשוט לא מסוגל להקשיב למה שמדברים אליך!"



אבל למעשה, אף אחת מהגישות האלה לא באמת תעזור לילד שאיבד כל יכולת לחשוב בהגיון. התחנונים שלנו לא עוזרים ובד"כ משם הדרך להתפוצצות קצרה מאד. נקיטה באמצעי ענישה דרסטיים יותר מרחיקה את הילדים שלנו עוד יותר רחוק מאיתנו. התגובה של הילד לעונשים היא בד"כ נטייה חוזרת להתנהג עוד יותר גרוע. ואם אנחנו לא מציבים גבולות בכלל, תגובת הילד תהיה דומה, הם יפנו להתנהגות יותר סוערת ומתריסה.


כשאנחנו מבקשים מילדנו בקשה הגיונית וזו אינה מתקבלת בברכה הגיע הזמן לנסות טקטיקה חדשה. אנחנו מציעיםלחבק את ה'שדון' הפרוע!


הילד מתחיל להתבכיין שהוא רוצה עוגיה. אתה אומר:" לא עכשיו, מתוקי, אתה יכול לקבל תפוח במקום", וההתבכיינות ממשיכה. במקום לנסות ולפנות אל ההגיון, או להסיח את הדעת, אתה מרים את ילדך נושא אותו על כתפיך, דוהר איתו ברחבי המטבח ואומר: " מצאתי את הילד שהכי אוהב עוגיות בעולם! הוא אוהב עוגיות! הוא מת על עוגיות! הוא פשוט לא יכול בלי עוגיות!" כל דבר שטותי שיש בו גם משחק פיזי יעבוד.


אם למשל, הילד מציק לאחיו הקטן, וחוטף לו צעצוע שהוא רוצה. תוכל להתקרב ולומר ברצינות: "אני לא יכול לתת לך להתנהג לאחיך בצורה כזאת", אבל יכול להיות שכבר נתת את הנאום הזה הרבה פעמים ועדיין המסר לא נקלט.


הגיע הזמן לחבק את ה'שדון' הפרוע! אתה מתחיל לחייך ואומר: "בוא הנה, אתה!" אתה הופך להיות הגרסה הקומית של עצמך אומר "די נמאס לי!". אתה תופס בשולי החולצה של הילד הגדול, מושך אותו אליך ומתחיל להיאבק בו בשובבות, לחבוט בו בעדינות תוך כדי משחק או 'לשפוך' עליו ים של נשיקות וחיבוקים.


אתה כרגע פונה ישירות למערכת הלימבית. אתה לא מצליח בשלב זה לתקשר עם הקליפה הקדמית של המוח של ילדך, כי הוא אינו מסוגל להרגיש מחובר לאף אחד כרגע. הוא לא מסוגל להקשיב להסבר הגיוני. ולכן אתה עושה דברים שהמערכת הלימבית שלו – המרכז החברתי של המוח שלו – יכול להבין.


אתה חותר למגע פיזי. אתה משחק. אתה משתמש בחום ובהומור. אתה עוצר את ההתנהגות שבה הוא תקוע. ואתה אתה עושה זאת באופן לא מילולי, בחום, כשהמסר שלך הוא "אני רוצה להיות קרוב אליך". אלה הם השדרים שלהם המערכת הלימבית שלו זקוקה באופן נואש. אלה השדרים שמאפשרים לו לצחוק, או להתחיל בהתפרצות זעם. אלה הם השדרים שבאופן כזה או אחר יאפשרו למוח שלו לעבוד שוב, ולהיות מודע לכך שזה בטוח לאהוב ולהיות נאהב.


הורים רבים חוששים שאם הם יראו לילדיהם חום והומור ברגעים אלה של התנהגות פרועה, הילדים שלהם לא יכבדו אותם, או שהם לא ילמדו איך לאהוב, לשתף ולהיות מתחשבים כלפי אחרים. זוהי בהחלט דאגה חשובה.


זהו ללא ספק התפקיד שלנו לוודא שהילדים שלנו יצליחו יותר ויותר להתחשב בצרכים של האחר. אבל אם אנחנו מניחים שהילדים שלנו נולדו עם היכולת לאהוב ולשתף פעולה אז לנו כהורים יש הרבה יותר אפשרויות. במקום לחשוב על כך שעלינו ללמד את הילדים שלנו כל כך הרבה, אנחנו יכולים לשים לב מתי הילד שלנו מתנהג בצורה לא הגיונית ופשוט להציע שפע של חיבור, זמן לצחוק ולבכי כדי לעזור לו לחזור למצב יציב מבחינה רגשית.


הומור ומשחק פיזי הם תרופות רבות עוצמה. הם משדרים קבלה. הם משדרים את הרצון לחיבור. הם מרפאים באופן עמוק את הניתוק בחיבור שילדינו חשים אחרי בי"ס, בזמן הכנת הארוחה או בזמן שענינו לשיחת טלפון. מעבר לכך שהם גם משפרים את מצב הרוח שלנו. שום דבר לא משמח את ליבו של ההורה יותר מלראות את הילד שלו נהנה וצוחק. שום דבר לא גורם לנו להרגיש טוב יותר מלשמוע את הילד שלנו מבקש את אותו משחק חיבוק שוב ושוב. בעיני הילדים שלנו, אנחנו מפגינים גאונות בכל פעם שאנחנו משתמשים בכלים האלה. מעבר לכך, שהיכולת להגיב בחום להתנהגויות מאתגרות עוזרת לנו להתנהל טוב יותר גם עם אנשים מבוגרים!


והנה מה שקרה לי אחרי שחיבקתי את ה'שדון' הפרוע


הנכד שלי בן חמש והולך לגן. גם הוא כמו ילדים רבים נדבק ב'נגיף' של "אני ראשון!" שנפוץ בקרב הילדים כמו צינון. בזמן האחרון כשאנחנו עושים 'זמן שלנו' הוא אוהב לשחק איתי במשחק "אני מנצח, את מפסידה!". יש לנו משאית צעצוע קטנה וארבעה רכבים נוספים. הוא בוחר את הרכב שהוא בטוח שיסע הכי מהר, ולי מותר לבחור רק מכונית איטית. רק מכונית אחת יכולה לנסוע במסלול כל פעם, והחוק שלו מאפשר רק לו לצאת ראשון. אני תמיד, תמיד שנייה. אני רוטנת ומתרגזת (בחיוך) כשהמכונית שלי מגיעה שניה, ואם הוא צוחק עליי או שמח לאידי, אני מזנקת עליו ונאבקת בו והוא לא מפסיק לצחוק. ואז אני אומרת: " אל תצחק על המכונית האיטית שלי! זו מכונית טובה!! יום אחד היא עוד תנצח!" הוא צוחק עליי עוד יותר ואני נאבקת בו בשמחה. אנחנו ממש נהנים לשחק במשחק הזה. לפני כמה ימים כש'זמן שלנו' הסתיים, עשיתי משהו שאני לא עושה בדרך כלל. ביקשתי ממנו שיאסוף כמה מהצעצועים שפיזרנו. הוא נשכב על הרצפה ואמר: " אני לא אוהב לסדר!" חיבקתי אותו שוב ואמרתי: "בוא הנה! בוא אליי ילד שלי שאף פעם לא מסדר כלום!" ואז נאבקנו ביחד עוד קצת. המשכתי במשחק ואמרתי תוך כדי: "אני בטוחה שאתה רוצה לאסוף את הכדור הזה!" ואז הגשתי לו את הכדור והוא זרק אותו. ואז שוב חיבקתי אותו, התגלגלנו יחד ונאבקנו בצחוק. שיחקנו ככה עוד חמש דקות ואז פשוט ויתרתי על הרעיון שנסדר ביחד. הזמן שלנו נגמר ולא רציתי לעשות עניין גדול מהסידור. לא רציתי להיכנס לפינה הזו והבלגן לא היה כזה גדול.


ביום המחרת, הוא בא אליי לשחק שוב. הדבר הראשון שהוא עשה היה להרים שמיכה שהיתה זרוקה על השטיח, לקפל אותה ולשים אותה במקום. הוא אסף כמה נעליים שנשארו במטבח ושם אותם בארון. הוא סידר את העיתונים שהיו על השולחן בסלון והחזיר את הספרים למקום. ואז הוא שאל אותי אם יש עוד משהו שהוא יכול לסדר. התוצאות של המשחק שלנו סביב נושא הסידור הגיעו באיחור של יום, אבל זה היה ממש מתוק לראות!


נכתב ע"י פאטי ויפפלר מייסדת ארגון Hand in Hand

תורגם ע"י: רביד אייזנמן אברמסון - מנחה מוסמכת בארגון "יד ביד להורים" ישראל

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page