התמודדות עם תוקפנות – הצבת גבולות באמצעות חיבוק ה'שדון' הפרוע
הבן שלי בן החמש התכופף למטה והרים קובית עץ. הוא הסתכל עליי, קלט את המבט שלי, ואז בכוונה השליך את הקובייה עליי. הקובייה פגעה ברגל שלי במלוא העוצמה וגרמה לכאב גדול. אאוץ'!
ברגעים כאלו, נעלמות להן כל התוכניות להציב גבולות אחרי שלקחנו נשימה עמוקה, לפני שהגבנו. במקרה הטוב אנחנו מנסים לשווא לדבר בהיגיון לילד הסוער, "אני רואה שאתה כועס אבל זה לא בסדר לזרוק קוביות עץ, זה עלול לפגוע באנשים אחרים", או שאולי אנחנו מוצאים את עצמנו צועקים ומאיימים: "שלא תעז! אם אתה זורק את הקובייה הזו אתה..." וכאן מגיעים התוצאה או העונש. הדברים יכולים להידרדר במהירות.
דברים שנשבענו לא לעשות לעולם פתאום קורים: אולי אנחנו גוררים את הילד הצורח שלנו לחדרו כדי שילמד לקח, או גרוע מכך. לאחר מכן אנחנו מרגישים רגשות אשם ובלבול. איך הדברים יצאו מכלל שליטה? למה בכלל הילד החמוד שלנו זרק את קוביית העץ? ומה בכלל אנחנו יכולים לעשות? זה מרגיש כאילו משהו ממש לא בסדר איתנו ועם הילד שלנו.
למעשה, כמעט כל הילדים בשלב כלשהו יתפרצו וינסו לפגוע באחרים – אם על ידי מכות, נשיכות, בעיטות, שריטות או זריקת חפצים. זה מפתה לחשוב שעלינו ללמד אותם שהתנהגות כזו היא לא מקובלת. אבל למעשה, אפילו ילדים מאוד צעירים, לומדים במהירות. לילדים יש זיכרון מצוין. הבן שלי בוודאות ידע שלזרוק קובייה ולנסות לפגוע בי זה לא בסדר. אז למה הוא עשה זאת?
רגשות מניעים התנהגות
"רגשות מניעים התנהגויות רבות", מזכירה לנו ד"ר ויקי פלורי, מרצה לפסיכולוגיה.
"אנחנו לא רואים את רגשות הילדים באופן ישיר, אלא דרך ההתנהגות שלהם והבעות הפנים שלהם". אם נתבונן מקרוב נראה שהתפרצויות אלימות כאלו, כמו של הבן שלי, נובעות מפחדים שנמצאים עמוק בפנים.
מגיל מאוד צעיר ילדים חווים דברים רבים שמפחידים אותם מאוד. מצוקות משמעותיות כמו לידה קשה או טיפולים רפואיים חיוניים משאירים צלקות רגשיות ברורות. אבל אירועים קטנים יותר שנראים חסרי משמעות למבוגר יכולים להפחיד תינוק. רעש חזק פתאומי, התעוררות לבד בחדר או חיבוק חזק במיוחד מאח גדול יכולים להבהיל פעוט. לא משנה כמה המבוגר המטפל יהיה קשוב ומכוון לתינוק, עדיין כל הילדים חווים פחדים.
עד שהילד יחלים מהכאב, הפחדים האלו נשארים מאוכסנים בזיכרון הרגשי של הילד שנקרא 'זיכרון מרומז' (Implicit memory). ד"ר דן סיגל, פרופסור לפסיכיאטריה, אומר ש"זיכרון מרומז נשען על מבנים במוח שהם שלמים מרגע הלידה ונשארים זמינים לנו במהלך כל החיים". זיכרונות רגשיים אלו יכולים להתעורר מחדש בעקבות דברים שמזכירים לנו את האיום המקורי. ד"ר סיגל מסביר שאם ילד נבהל מ"קול חזק שמתקשר לצעצוע מסוים... הוא יכנס ללחץ כאשר יראה את הצעצוע הזה בעתיד". לא יהיה לו זיכרון מודע מדוע הוא נבהל מהצעצוע. פחדים שמקורם בתחילת החיים, אפילו ברחם, נשארים אצל הילד והם מתעוררים שוב על ידי אירועים או מקרים שדומים למקור הפחד הראשוני.
כך שעבור הבן שלי, היה משהו באותו רגע שעורר פחד ישן עמוק שנמצא בזיכרון המרומז שלו. הוא לא היה מסוגל לבקש עזרה מאחר והוא איבד את תחושת החיבור אליי. במקום זאת, פקעת הרגשות הסבוכה שבתוכו גרמה לו להתפרץ. לא ידעתי למה בני חש מפוחד באותו רגע ולמעשה זה גם לא משנה. מה שכן ידעתי הוא כי תפקידי הוא להתקרב, לתת לו לחוש את אהבתי ולעזור לו לשחרר את הכאב שמונע ממנו לחשוב.
פחד עוצר את היכולת לחשוב
כאשר אנחנו מרגישים מבוהלים אנחנו לא מסוגלים לחשוב. אנחנו לא יכולים להשתמש בקליפת המוח הקדמית שלנו, מקום המושב של היכולת לחשוב בהיגיון ושל שיקול הדעת. ברוס פרי, מומחה לטראומות אצל ילדים, מסביר שכאשר אנחנו במצב של פחד, סריקות של המוח מעידות כי אין שום פעילות בחלק של המוח שאחראי על חשיבה.
ואז אנחנו נוקטים בתגובה הבסיסית של יונקים לאיום: להילחם, לברוח או לקפוא. הבן שלי פנה לכיוון מלחמה. וכאשר ילדים מונעים מתגובת מלחמה, הם יכולים לשרוט, להרביץ או לבעוט וגם לזרוק דברים! ולכן בני, שחש פחד ראשוני עמוק, ולא היה מסוגל לחשוב בהיגיון, התפרץ עלי.
בנקודה זו ברור למה ניסיון לדבר בהיגיון: "הי, זה לא בסדר לזרוק קוביות" זה ניסיון חסר תועלת. ילדים לא יכולים לחשוב במצב הזה. ניסיון לעודד את הילד לדבר ולמלל את רגשותיו, יביא במקרה הטוב ליכולת של הילד לחשוב שנית ורחוק מהתגובה הראשונית שהוא הרגיש. זה לא יעזור להחלמה ושחרור הפחד העמוק שנמצא עמוק בפנים. הכאב יצוף שוב בסיטואציה אחרת ויגרום להתנהגות לא הגיונית אחרת.
כמובן שצעקות, עונשים ושימוש בתוצאות טבעיות מתרכזים גם הם רק בהתנהגות. השיטות האלו מתעלמות מהסיבה שגורמת לילד לחוש מפוחד והן רק מוסיפות עוד שכבה של כאב - כאשר הן מעמיקות את חוסר החיבור בין הילד וההורה. נראה שהן עובדות באופן זמני עם ילדים צעירים, אבל ההתנהגויות הבעייתיות חוזרות, הפעם באופן מוסווה יותר. אז מה אנחנו יכולים לעשות?
חיבור וריפוי
אף פעם לא נרצה להתעלם התנהגות אלימה של ילד. עלינו לטפל בגורם האמיתי: אנחנו צריכים לשנות את התחושה של הילד שהוא לא מחובר אלינו, ולעזור לו להחלים מהפחדים שתקועים בזיכרון המרומז שלו.למזלנו, לילדים שלנו יש באופן אינסטינקטיבי את יכולת ההחלמה. אם נשאר קרובים לילד ונציע תשומת לב חמה ואוהבת, הם יפרקו את רגשות הכאב שתקועים בפנים. הם יצחקו, יבכו, ירעדו או יפרצו בהתקף זעם. אם נוכל להישאר קרובים כאשר הם עושים דברים אלו, נראה כיצד הם פורקים את כל הרגשות הסוערים והמבולבלים האלו, ויוצאים מזה רגועים הרבה יותר. לאחר שהם פרקו כמות גדולה של רגשות, יתכן והם יתכרבלו קרוב אלינו, ירדמו לשינה עמוקה או שפשוט ימשיכו הלאה רעננים, כאילו דבר לא קרה. הם יוכלו לחשוב שוב.
גם לנו ההורים יש הרבה זיכרונות רגשיים שמחכים להחלמה. ברגע שהילד שלנו מתפרץ באלימות לעברנו, כאבים ישנים מתעוררים – אנחנו כבר לא במוח החושב וההגיוני שלנו אלא שקועים עמוק ברגשות שלנו. הדחף שעולה בנו ברגע שהילד שלנו מתפרץ נוטה לשקף את היחס שאנחנו קיבלנו כילדים. חלק מהזיכרון שלנו רשם בדיוק כיצד הורינו התייחסו אלינו כאשר היו מוטרדים ועצובים. אנחנו חוזרים על ההתנהגות של ההורים שלנו ללא מחשבה. לא משנה כמה אנחנו מחויבים להיות הורה טוב: אם לנו ניתנו נאומים, מתחשק לנו לנאום. אם אותנו היכו, יש בנו דחף להכות.
כדי למצוא דרכי תגובה חדשות עלינו לרפא את הכאבים שלנו. ונוכל לעשות זאת בכך שנמצא מבוגר שיקשיב לנו – מישהו שיקשיב בחום, ללא שיפוטיות וללא מתן עצות. ואז נוכל לדבר על הדחפים שלנו ולשחרר מתח רגשי. זה עוזר לסלק דחפים פוגעניים ולמצוא תגובות חדשות יותר יעילות. עם הזמן, נראה כי אנו יכולים לנקוט בדרכי תגובה שונות כאשר ילדנו מתפרץ עלינו.
אז בחזרה לרגע עם הקובייה. מה קרה לאחר מכן? בלעתי את תחושת הבהלה שעלתה בי באופן ראשוני והתקרבתי בצורה החמה ביותר שיכולתי. אמרתי בקול שקט ובקריצת עין: "זו דרך ממש מוזרה לבקש נשיקה רטובה ענקית". התקרבתי לכיוון בני כדי לחבק את ה'שדון' הפרוע.
לחבק את ה'שדון' הפרוע
פאטי ויפפלר, מייסדת הארגון האמריקאי Hand in Hand, מסבירה כי "אתה עושה מה שכרגע נקרא 'פניה ישירה למערכת הלימבית'. אתה לא מצליח בשלב זה לתקשר עם הקליפה הקדמית של המוח של ילדך, כי הוא אינו מסוגל להרגיש מחובר לאף אחד כרגע. הוא לא מסוגל להקשיב להסבר הגיוני. ולכן אתה עושה דברים שהמערכת הלימבית שלו – המרכז החברתי של המוח שלו – יכולה להבין”.
על ידי משחק פיזי מלא בחום, "אתה עוצר את ההתנהגות שבה הוא תקוע. ואתה עושה זאת באופן לא מילולי, בחום, כשהמסר שלך הוא "אני רוצה להיות קרוב אליך". אלה הם השדרים שלהם המערכת הלימבית שלו זקוקה באופן נואש. אלה השדרים שמאפשרים לו לצחוק, או להתחיל בהתפרצות זעם. אלה הם השדרים שבאופן כזה או אחר יאפשרו למוח שלו לעבוד שוב, ולהיות מודע לכך שזה בטוח לאהוב ולהיות נאהב".
בהתחלה היה לי מאוד קשה לעשות זאת. אבל עם הזמן זה נעשה קל יותר להגיב בחיבה כאשר הבן שלי מתפרץ. זה עוזר מאוד למצוא מישהו שיקשיב לנו (בזמן ובמקום אחר, כאשר הילד לא יוכל לשמוע אותנו) כאשר אנחנו משחררים כמה אנחנו כועסים כאשר הילד מרביץ לכלב, שורט את אח שלו או זורק קוביות עלינו.
אז לאחר שביליתי כמה זמן בהתגלגלות על הרצפה וצחקתי עם הבן שלי, וניסיתי למלא אותו בנשיקות רטובות, הוא התחיל להתרכך. הצחוק שחרר חלק מהמתח והוא שוב הרגיש מחובר אליי. הוא התקרב אליי והתיישב על ברכי, חיבק את צווארי בידיו, הסתכל בעיניים שלי ואמר: "את הכי נחמדה בעולם". וזה היה הסוף. הוא שחק נפלא כל שאר אחר הצהריים. איזה שינוי דרמטי!
לחבק את ה'שדון' הפרוע עוזר לילדים שמרביצים, נושכים, שורטים או זורקים דברים מדי פעם. אבל ילד עם נטיה גוברת להתנהג באלימות זקוק לטיפול במה שפאטי ויפפלר מכנה "פרויקט רגשי".
מקורות:
ד"ר ויקי פלורי, 'הצרכים הרגשיים של ילדך', 2005. עמוד 6.
ד"ר דן סיגל, 'המוח המתפתח', 1999. עמוד 29.
ברוס פרי, M.D, PhD , 'נולד לאהבה', 2010.
פאטי ויפפלר, 'לחבק את ה'שדון' הפרוע' – מאמר מתוך האתר האמריקאי.
נכתב על ידי: רייצ'ל שופילד
תורגם ע"י: מרב בסר - מנחה מוסמכת בארגון "יד ביד להורים" ישראל
Comments