מעט "זמן שלנו" על הבוקר

"היא כל כך נודניקית", מצאתי את עצמי מתלוננת לחברותיי על ילדתי בת השנה, "אני לא יכולה לעשות ככה כלום!"

כמעט כל האימהות שיש להן ילדים באותו גיל הסכימו איתי. אנחנו מבלות ימים שלמים במפגשי אימהות – תינוקות, או מבקרות בבתים של אנשים אחרים, מנסות להימנע מחזרה לבית שלנו. התינוק שלנו נראה בסדר כאשר אנחנו מחוץ לבית, אבל הוא הופך לדב קואלה כאשר רק שנינו בבית.

כאשר אני מדברת עם הורים לפעוטות, או לילדים מבוגרים יותר, אני דואגת שזה לא הולך להיות קל יותר. ילדים בכל גיל זקוקים לתשומת לב והרבה. נראה כי לא משנה כמה תשומת לב ניתן לילדינו, הם תמיד ירצו יותר. הצורך בתשומת לב נראה אינסופי!

בסדנה הורות קשוב"ה למדתי כי הצורך של ילדינו להיצמד ולחפש תשומת לב מובנה בתוך מוחם. יש היגיון ביולוגי בכך שילדים התפתחו באופן שיבטיח שיהיו תחת השגחת מבוגר כל הזמן- שיגן עליהם מזאבים וסכנות אחרות בסביבה. בימינו, כבר אין זאבים בבתים שלנו אבל המוח שלהם נשאר זהה.

לפי פאטי וויפפלר, כאשר ילדים מרגישים תחושת חיבור להורים שלהם, ה'אני' הטוב שלהם מתבטא – הם שמחים, רגועים, ורוצים לשתף איתנו פעולה. אבל, תחושת החיבור היא שברירית, ויכולה להישבר בקלות על ידי דבר פשוט כמו הורה שמתייחס כרגע לאח אחר או עונה לשיחת טלפון. כאשר ילדים מתחילים להתנהג באופן "לא הגיוני", זהו סימן עבורנו שהם זקוקים להתחבר מחדש.

אבל, בלתי אפשרי לתת לילדים תשומת לב כל הזמן. רבים מאיתנו עובדים ימים ארוכים, וגם הורים שנשארים בבית מתקשים לתמרן בין מטלות הבית לבין מתן תשומת לב של אחד על אחד לילדם.

עבורי הבקרים היו הזמן הקשה ביותר. ניסיתי לארגן ארוחת בוקר, לנקות את המטבח ולצאת מהבית. בשעה שהתרוצצתי, בתי התחילה לצרוח כדי לקבל את תשומת לבי ויצרה אצלי מתח. כאשר הצרחות גברו, הרגשתי יותר ויותר מתוחה, והיא נעשתה מתוסכלת יותר ויותר. היינו עסוקות בלהגיב אחת לשניה ועד שהגיע הזמן לצאת מהבית, לא נותרה שום תחושת חיבור בינינו וכל מה שניסיתי לעשות רק גרם לה להתלונן ולילל.

לאחר שקראתי את המאמר של ג'וליאנה אידלמן :"התחילו את היום עם זמן שלנו לפני בית ספר", החלטתי לעשות 10 דקות של זמן שלנו עם בתי בכל בוקר. אהבתי את העיצה של ג'וליאנה:" תוודאו שכל אחד מבני הבית יודע שהוא אהוב ודואגים לו, ומוזמן להתחיל את היום הזה בחיוך, לפני שכל המטלות שואבות את תשומת הלב שלכם".

בזמן שלנו, ירדתי לרצפה, ופשוט זחלתי מאחורי בתי בזמן שהיא זחלה וחקרה את הסביבה. זה נראה טפשי לעשות זאת, רק לזחול אחריה, בלי לעשות דבר מלבד לצפות במעשיה. היא בקושי הסתכלה עליי, כאילו לא הייתי שם. אבל אז הזכרתי לעצמי שאם לא הייתי שם, היא הייתה מבקשת שארים אותה על הידיים. היא הרגישה בנוכחותי גם אם היא לא התייחסה אליי באופן ישיר. היא נהנתה מהזמן הזה, זוחלת וחוקרת בידיעה שאני קרובה אליה ומרוכזת בה.

שמתי לב שבסוף זמן שלנו, היא המשיכה לשחק בשמחה גם אחרי שאני הפסקתי ופניתי לדברים אחרים. מאחר וביליתי איתה זמן, היא הרגישה מחוברת גם לאחר שהזמן הזה נגמר.

כעת, כאשר הבת שלי נצמדת אליי יותר מהרגיל, אני עושה איתה זמן שלנו, ופעמים רבות זה עוזר לה לשחק באופן עצמאי. דניאל סיגל, אחד המחברים של הורות – מבפנים החוצה, אומר כי לבני אדם יש צרכים מתחלפים של חיבור והתבודדות. לאחר שמלאתי את הצורך של בתי בחיבור, היא יכולה לצאת ולחקור את העולם בביטחון, ללמוד במשחק עצמאי. זמן שלנו ועוד כלים של הורות קשוב"ה, עזרו לי לסייע לבתי לגלות את עצמאותה. תענוג לצפות בה עושה זאת וזה גם נהדר לקבל קצת זמן לסדר את הבית!

דניאל סיגל אומר כי המוחות שלנו מתפתחים כאשר הם באינטרקציה עם מוח של אדם אחר. אנחנו מרגישים מחוברים ומפנימים את תחושת החיבור הזו עם אנשים אהובים בחיינו באופן כזה שאנו מרגישים שהם איתנו גם כאשר אנו נפרדים. כאשר אנו מקדישים זמן לילדינו, זה עוזר להם להפנים תחושה כי יש להם בסיס בטוח ואוהב שגורם להם להרגיש בטוחים גם כאשר אנחנו לא שם. זה יכול להיות 5 דקות בהן אנחנו הולכים לשירותים או התמודדות עם פרידות כמו בהליכה לגן או בית הספר. בסופו של דבר, ילדינו מפנימים את תחושת הביטחון והחיבור איתנו כך שכאשר הם עוזבים את הבית בגיל מבוגר יותר הם עדיין מרגישים אותנו איתם.

אני אוהבת את הרעיון שכאשר אנחנו מתחברים לילדינו ומבלים זמן יחד אנחנו נקשרים האחד בשני כך שלעולם לא ניפרד באמת.

קייט אורסון, שוויץ. מנחה מוסמכת בארגון Hand in Hand .