הנשק הסודי שכל הורה צריך להכיר
יש לי נשק סודי. משהו ששינה את האישיות שלי, את האמונות שלי ואפילו את היציבה שלי. הרגל ששינה את המוח שלי וגרם לי להיות הרבה פחות עצבנית בתגובות שלי להתנהגויות הקשות של הילדים שלי ולדברים שבעבר הקפיצו אותי.כלי שהרים אותי מתחושה של חולשה וכאב לתחושה של חסינות ועמידות כשאני נתמכת מאוד על ידי אחרים.
זהו תהליך כל כך עוצמתי עד כדי כך שהאנשים הקרובים לי מהר מאוד שמו לב לשינוי ואימצו אותו גם עבורם! טוב, זה לא כזה סוד גדול, זה אחד מכלי ההקשבה של 'יד ביד להורים' שנקרא שותפות בהקשבה. שותפות בהקשבה, זהו תהליך בו שני הורים מחליפים זמני הקשבה עם התמקדות בשחרור מתח רגשי. תהליך זה אפשר לי להתיר סבך שלם של מחשבות ודאגות ולעבוד על הכאבים המהותיים שמתעוררים בי כאשר אני ליד ילדים. נושאים מהעבר שלא עובדו משפיעים על תפקוד המוח. המרכז הרגשי במוח מופעל על ידי אתגרים בהווה שמזכירים לנו אירוע ישן. תהליך זה משחרר הורמוני סטרס ופוגע בתפקוד החלק של המוח שאחראי על חשיבה הגיונית, שיקול דעת וזיכרון. אנחנו באמת לא יכולים לחשוב כאשר אנחנו תחת ענן של פסולת רגשית שצפה ואז יש סיכוי רב שנגיב באופן לא הולם לילדינו. שחרור רגשי באמצעות בכי, צחוק, רעידות וכעס, שנותן לנו ל'שפוך' רגשות החוצה באופן קבוע, מאפשר לנו לחשוב שוב בבהירות. אם אתה מתקשה להתחבר לרגש שלך, מי שמקשיב לך יכול לעזור לך בכך שיציע כיוונים או שאלות שיעזרו לך להגיע לשם. דבר אחד שאני אוהבת בשותפות בהקשבה הוא ההדדיות של הענין ששונה מאוד ממערכת יחסים עם תרפיסט, שם אתה לוקח את התפקיד של זה 'שצריך תיקון'. ההקשבה למישהו אחר בונה את השריר שיכול להכיל את האחר, וכתוצאה מכך עוזרת לייצר נוכחות רגועה, חכמה ובוגרת שאיתה אתה יכול ל'לטפל' בעצמך בזמנים סוערים. דן סיגל בספרו "הורות מן השורש אל הלבלוב", מתאר את תופעת 'המטפל הפצוע': איך חלק משמעותי מהחלמה מטראומה שלנו היא לראות את עצמנו מסוגלים לעזור לאחרים. השלב המתקדם של שותפות בהקשבה הוא כאשר אתה מסכים עם השותף שלך להקשבה שאתם יכולים לבקש 'הקשבת חירום' במצבים בהם אתם מרגישים מוצפים באופן מפתיע – (למשל כאשר ילדתך מסרבת לנעול נעליים ואתה רוצה 'לחנוק' אותה), במקום לעשות זאת אתה מתקשר למישהו. וזה לא רק שובר את מעגל האשמה שמנציח את ההתנהגות הלא הגיונית שלנו (כמו למשל לזרוק את הנעל לכיוון הראש שלה), אלא גם יוצר אינטימיות עמוקה בכך שאתה מרשה למבוגר אחר לראות את החלק הזועם והלא הגיוני שלך. הגאוניות פה היא שדרך חשיפת הגורמים לטריגרים האלו, אנחנו מקבלים תובנות משמעותיות. כמעט תמיד הנושא שמעלה רגשות רבים קשור באופן הדוק לחוויות מהעבר (יתכן ואמא שלך כעסה מאוד אם העזת לרצות דבר שונה ממה שהיא בקשה, כך שההתנגדות של בתך מרגישה לא בטוחה, ומעוררת בך את אותה תגובה שאתה היית מקבל). התהליך הזה של העלאת זכרונות ואמונות נותן לנו 'סיפור חיים קוהרנטי' (או היכולת לספר את סיפור חיינו באופן רציף והגיוני), מושג שהחוקרים מצביעים עליו כחיוני ליצירת התקשרות בטוחה עם ילדינו. דבר מעניין ששמתי לב אליו הוא ש'הקשבות חירום' הן הזמנים בהן אני חשה הכי קרובה לאחרים. בשבוע שעבר אחת משותפותיי להקשבה צלצלה אליי בזמן שנסעתי בין לקוחות, כדי שתוכל לפרוק מתח שחשה לקראת פאנל בו השתתפה באותו בוקר. יכולתי לראות אותה נלחצת (כמו שקורה לי פעמים רבות) מעצם הצגת יכולתה מעוררת ההשראה ורועדת מפחד לגבי מה יחשבו עליה האחרים... ואז עזרתי לה לבחור חולצה ועגילים. זה היה הדבר הכי קרוב שהרגשתי מזה זמן רב למישהו והוא ניער אותי מהחושה של "אני לא יכולה להרגיש קרובה לאף אחד". באחד מימי השבת האחרונים, מצאתי את עצמי עדיין במיטה, מוקפת בחברים יקרים שליטפו את שיערי, עיסו את כפות רגליי, חיבקו אותי והקשיבו לי. שמתי לב עד כמה תמיכה וחיבור יש לי כרגע בחיים (מה שלא היה בעבר). וזה התחיל להפוך לשיגרה. כאשר היה לי שבוע קשה, שלחתי סמס "הצילו" ואוסף נשים נהדרות הגיע כרוח סערה אל ביתי: אחת תלתה כביסה, אחת פינתה את הכלים ואחת הציעה זמן שלנו לבן שלי כאשר אני התרכזתי בבת שלי, בדיוק כמו בעולם האוטופי שתיארה פאטי ויפפלר: צוות הצלה להורים! בלילה אחר, שלחתי סמס בארבע לפנות בוקר שעליי לצאת ללוות לידה ואני מקווה שמישהו יוכל לבוא להיות עם ילדיי ושלוש מתוכן ענו מייד! אני בטוחה שהשותפויות בהקשבה שלי הביאו לרמת התמיכה הזו. זה סתר את התחושה שאני לבד. מאז הלידה (והשהות באינקובטור), היה לי מסע חיים שכרוך בבדידות ובתחושה שאין שם אף אחד שיעזור לי. פיתחתי רגשות בדידות עזים ומתמשכים ורק כאשר בקשתי עזרה מאחרים בכל רחבי העולם באופן יומיומי, וכאשר חשתי את תשומת הלב שלהם, הצלחתי לשנות את מבנה המוח שלי. אני לא מזהה את האישה הזרה שעומדת זקופה ומסוגלת להתגמש לגבי דברים כלפיהם חשה בעבר רגשות עזים. אני חושבת שבסיכומו של דבר, כאשר אתה מפתח את היכולת לתת ולקבל, זה מקרין לכל איזור בחייך בדרכים נפלאות ולא צפויות.
הכותבת: רומא קיטי נוריס מאנגליה היא דולה ומנחה מוסמכת בארגון Hand in Hand
תורגם על יד: מרב בסר - מנחה מוסמכת בארגון 'יד ביד להורים' ישראל
זהו הלינק למאמר המקורי שהתפרסם ב :Huffpost Parents: