ביי ביי אצבע! ביי ביי מוצץ!

לנו המבוגרים יש דרכים רבות להסיח את דעתנו מתחושות לא נעימות. אנחנו מנענעים ברגל, לועסים קצה של עיפרון, אוכלים משהו ואז עוד משהו, קוראים עיתון או נכנסים קצת לפייסבוק. חלקנו פונים לניקוטין או קפאין, או להרגלים אחרים שאנחנו יודעים שלא טובים לנו.



לפעמים אנחנו מודעים לכך שאנחנו עושים את המעקפים הקטנים הללו כשאנחנו לא מרגישים כל כך חכמים או בטוחים בעצמנו או מלאי תקווה כמו שהיינו רוצים להרגיש. אבל לעיתים קרובות, אנחנו מרגיעים את עצמנו מבלי לשים לב למצבנו הרגשי באותו הזמן. התרגלנו לדפוסים האלו, שנבנו כאשר היה קשה מדי להרגיש רגשות לא נוחים או כאשר הסיטואציות היו בלתי אפשריות. גם תינוקות וילדים צעירים אוספים מצבורים קטנים של רגשות לא נוחים. הם מרגישים לעיתים חסרי מנוחה, לא בטוחים בתשומת הלב שלנו, מעט מבוהלים או בודדים מדי מכדי להרגיש מרוצים. לעיתים הם משוועים לאהבה שלנו, ולא יכולים למצוא אותנו באותו זמן. ולעיתים, אנחנו ממש לצידם, אוהבים אותם, אבל למרות שהכל נראה בסדר סביבם הם פשוט לא מרגישים טוב. התרבות שלנו מלמדת הורים שיש לכסות ולהעלים רגשות קשים. כאשר תינוקת מרגישה רגשות לא נוחים, היא תתחיל לקטר או לבכות. זהו האינסטינקט המולד שלה בפעולה. האינסטינקט שלה אומר:'אם את מרגישה רע, השיגי את תשומת הלב של האנשים שאוהבים אותך ואז תשחררי את הרגשות". מחפשים חיבור הילדים שלנו מחפשים את החיבור איתנו, ואם נציע תשומת לב חמה, הם יוכלו למוסס את המצוקה דרך משחק וצחוק או דרך בכי והתקפי זעם. המתח שהם מרגישים משתחרר כאשר הם מראים לנו את השמחה או את הרגשות הכבדים שלהם. לכן, כאשר הילדים שלנו בוכים, הם מאותתים לנו שהם זקוקים לנו בקרבתם לזמן מה. יתכן ויש צורך מיידי באוכל או שתיה או עזרה, אבל לפעמים, הצורך הוא פשוט לקבל הקשבה ואהבה, כדי שאפשר יהיה לשחרר את הרגשות הקשים. החיבור שאנחנו מציעים הוא המפתח להתחלת תהליך ההחלמה אצל תינוקות וילדים. לרוע המזל, העולם עדיין לא זיהה את החוכמה הטמונה באינסטינקטים של ילדים. אנחנו המבוגרים, 'חונכנו' (ואפילו עברנו התניה) להפסיק בכי של ילדים אם זה לא משהו שאפשר לפתור באופן פרקטי עם אוכל או עם חיתול נקי. ולכן, באופן לא חכם אנחנו עובדים קשה כדי לחסום את מנגנון השחרור הטבעי של רגשות קשים שיש לילדינו. אנחנו מונעים מהם לבכות ועוצרים את התקפי הזעם, כמו שלימדו אותנו, וכאשר הבכי נפסק, אנחנו חושבים שעזרנו לילדינו. אבל אם ילד מנסה לשחרר רגשות קשים, הפסקת הבכי רק תגרום לו לכסות את רגשותיו ולטמון אותם עמוק בתוכו, שם הם ימשיכו להציק לו ויגרמו לחיים שלו ושלכם להיות קשים יותר. בסופו של דבר, הילדים שלנו מצטרפים למאמצינו והם עצמם מפסיקים לבכות כשרע להם. הם מחפשים בכוח אחר האצבע או המוצץ שלהם, ואז מקדישים להם הרבה אנרגיה. לבכות לבד מרגיש בודד מדי, כאשר אין מישהו שמקשיב, וילדים לומדים שמציצה של משהו מקהה את הכאב. עם פקעת רגשות קשים שתוססת מבפנים, העיניים שלהם מתחילות לבהות והם מפסיקים לחקור את העולם שלהם. הם כאילו לוקחים 'שביל עוקף' מחיים מלאים, כמו שאנחנו המבוגרים עושים לפעמים. עם האצבע או המוצץ בפה, הם מחכים שהזמן יחלוף, ממתינים בפסיביות שמשהו ישתנה. הנפש של הילד נמצאת במצב המתנה כאשר הוא מוצץ אצבע או מוצץ. הרופאים מודאגים ממציצת אצבע בגלל שהיא יכולה לפגוע במבנה הפה עם הזמן. יש מחקרים שקושרים בין מוצצים ודלקות אוזניים. אבל אני חושבת שהסיבה הטובה ביותר לעזור לילד שרגיל למצוץ אצבע או מוצץ, היא כדי להחזיר לו את שמחת החיים שלו. יש לנו את הכוח לעזור ילדים לא נולדו להיות פסיביים. הם לא באמת רוצים להיות תקועים בערפל מנטלי. הם ממצים את עצמם כאשר הם לומדים וחוקרים בביטחון ובהנאה. האינטיליגנציה שלהם מתפתחת במיטבה כאשר הם חופשיים להביע את מחשבותיהם ורגשותיהם. אנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו לעשות משהו טוב יותר מלעמוד בעמדת 'חניה רגשית' ולהמתין. אתה יכול לעזור. אתה כוח עוצמתי חיובי בחיי ילדך. תשומת הלב שלך טובה עבורו. ולכן כשאתה רואה את ילדך נמוג מאחורי האצבע או המוצץ, אתה יכול לחולל שינוי גדול בשאר היום שלו. מה שיעזור הוא להציע חיבור חם אליו, בלי להביא את העניינים הלא פתורים שלך לסיטואציה. זה אומר שאם אתה מודאג ממציצת האצבע או המוצץ של ילדך, כדאי שתטפל בדאגות אלו לפני שתנסה לעזור לו. שתף את מחשבותיך ורגשותיך עם מאזין טוב. אם אנחנו מתערבים, כי אנחנו מודאגים, אנחנו מוסיפים את הדאגות שלנו לרגשות הקשים שכבר מכבידים עליו. תוכל לקבל פרספקטיבה על המתחים שלך אם תבקש מחבר או הורה אחר להקשיב לך כשאתה מדבר על למה ההתנהגות של ילדך מרגיזה אותך או מדאיגה אותך. אתה לא צריך עצות. אתה צריך הזדמנות לפרוש את מחשבותייך ולבטא את הרגשות שמציקים לך. הזכרונות שלך לגבי מציצת האצבע שלך כילד, מה הוריך עשו בנידון, וכל הביקורת, ההערות והעצות שקיבלת – הם כולם נושאים מצוינים שכדאי לבחון. אולי תוכל לנחש, למה ילדך נסוג בזמנים מסוימים. מה לפי דעתך הגורם שיושב מתחת? מתי זה התחיל? דיבור על הנושא מכל זוית, ותשומת לב לרגשות שעולים בך סביב מציצת אצבע, יעזרו לך להגיע לילד כאשר טובתו לנגד עיניך. ילדך זקוק להצעה לחיבור. לכן הכוונה שלךבהתחלה היא להזיז את ילדך בעדינות מהפסיביות, להזמין אותו ליצור חיבור איתך, מבלי לדרוש דבר. תרצה להניע את ילדך בעדינות כלפי משחק או שחרור רגשי על ידי זה שתציע תשומת לב פעילה וחמה. אתה מתקרב ליצור קשר ולהתחבר. כדי שיוכל לחזור לפעילות מלאה, ילדך צריך להרגיש שאתה איתו. אחרי הכל, האצבע או המוצץ הם רק סימפטום. הנושא החשוב הוא הרגשות שילדך מחזיק בפנים. קשר עין חם ומגע עדין להציע קשר עין חם ומגע עדין הם צעדים ראשונים טובים, אולי עם קריאת שמחה 'הנה, תומר שלי!'. אתה יכול להמשיך מספר דקות ולנסות ליצור קשר. אתה יכול לנשק את אצבעות הרגליים, את הקרסוליים, את הברכיים ואז את הבטן ואז את הצואר (גשש עם האף ותתקרב), אוזניים וריסים. עם ילד גדול יותר, אתה יכול לטפוח ברכות על הרגל ולהגיד:"בוא לפה ושחק איתי!". אתה מנסה להגיע אליו עם עיניך, עם הקול שלך, עם המגע והחום שלך. אתה מזמין אותו לצאת מהמצב הקפוא בו הוא נמצא. כאשר הוא ירגיש בחיבור, רגשות יתחילו לצוף למעלה. כאשר ילדך מרגיש את תשומת הלב שלך ואת החום שאתה מציע, בדרך כלל יקרה אחד משני הדברים הבאים. יתכן והוא יתחיל לצחקק ולשחק איתך, ללא צורך באצבע ובמוצץ מאחר והבילוי איתך מהנה הרבה יותר. משחק מלווה בצחוק שנמשך חמש דקות יכול לעזור לילד להפסיק את ההצמדות ולחזור לפעילות בעולם שלו. אבל, אם הרגשות שהאצבע או המוצץ מכסים הם רגשות גדולים יותר, כמו עצבות, בדידות או כעס, אז תשומת הלב שלך תגרום לילד להרגיש נסער. זה יראה כאילו הוא נסער בגללך. למעשה, כל מי שמתייחס אליו בתשומת לב חמה, יגרום לתגובה דומה – מאחר והרגשות שבבסיס הדפוס הזה מתחילים להפשיר בחום של תשומת הלב שלך. אז אל תדאג אם ילדך עצבני כאשר אתה מציע להתחבק ולשחק. המשך למשוך אותו החוצה בעדינות מהמצב הפסיבי בו הוא נמצא. אל תתעלם מרגשות הכעס שלו אבל אל תסוג לאחור בגללם. אתה יכול לאמר משהו כמו:'אני יודע שזה קשה לשבת כל כך הרבה זמן בכיסא של האוטו, אבל עכשיו אנחנו יכולים סוף סוף לשחק. אני הולך לנשק את הצואר שלך... הנה אני מגיע" או:"גם אם אתה לא מרגיש טוב חמודי, אבא פה איתך". החום שלך הופך את פקעת הרגשות הקשים לבלתי נשלטת, ואז יתחיל תהליך טוב ומרפא של בכי או התקף זעם. האהבה שלך ותשומת הלב שלך בדרכם פנימה. הילד שלך מחלים ממצוקה שגרמה לו לסטות מהחיים ולהרגיש חסר התלהבות. הוא ירגיש נלהב והרבה יותר קרוב אליך כשיסיים. החלף את ה'אוביקט המרגיע' בחום שלך. אם לילד שלך יש תלות חזקה באצבע או במוצץ בזמנים מסוימים, תוכל להשתמש בגישה שתיארנו קודם 'הצע תשומת לב קלילה ואז השאר קשוב לדמעות או לצחוק שיגיעו' עד שתמצא מספר דרכים להתערב במשחק. לאחר מספר שבועות בהן תשתמש בגישה זו עם תוצאה טובה, כדאי להציע לילדך עזרה באופן ישיר יותר. בחר סיטואציה בה אתה מחליט לא לאפשר לו להשתמש באצבע או במוצץ, והתכונן להשאר קרוב ולהקשיב לרגשות שיעלו. אתה לא חייב – וזה לא רעיון מוצלח – לכפות פרידה פתאומית וסופית מהאצבע או המוצץ. ילדך השתמש בהם כדי לשלוט על גוש גדול של רגשות, והוא צריך להראות לך רגשות אלו לאט לאט, כאשר הוא מרגיש יותר קרוב אליך ויותר בטוח בעצמו, בכל פעם שהוא בוכה. יציב וסבלני אם תכפה פרידה פתאומית וסופית, לילדך יהיו כל כך הרבה רגשות שיתכן והוא יתרחק ממך או יפנה למגנון הרגעה עצמית אחר. ולכן 'יציב' ו'סבלני' הן מילות מפתח בתהליך של עזרה לילדים עם רגשות מצוקה עמוקים. לאחר הרבה פעמים שהוא בכה איתך, הילד יאבד ענין באצבע או במוצץ. הוא ירכוש את הביטחון הפנימי שיאפשר לו להתמודד גם במצבים מאתגרים. לא משנה בן כמה הילד, אתה תרצה להגיד לו מראש שאתה מתכוון לעזור לו להיפרד מהאצבע או המוצץ. תן לו התראה של יום על ידי כך שתגיד בבוקר:"הלילה, במקום ללכת לישון עם המוצץ, אני אעזור לך ללכת לישון כשאתה מחזיק ביד שלי" או:"אני יודע שאתה רוצה למצוץ אצבע כשניכנס למכונית אבל היום כשניכנס, אני אתן לך להחזיק ביד שלי כשאמא תנהג". ואז תפנה זמן ופניות רגשית, מאחר ואתה עומד להעלות אצלו רגשות עזים. כאשר אתה מעמיד את ילדך בסיטואציה שגורמת לו להתחיל במציצה, אל תצפה ממנו להפסיק לבד. אתה רוצה להחליף את האצבע או המוצץ בנוכחות החמה שלך ובעזרה העדינה שלך להפסיק. תניח את המוצץ בצד או אחוז בעדינות ביד כדי שהאצבע לא תכנס לפה, ואז עקוב אחר הצחוק או סביר יותר, הדמעות שיעלו. הקשב, השאר קרוב והאמן בכך שמה שהילד מבטא כרגע – עדיף בהרבה שיצא ותוכל להקשיב לזה ולראות את זה מאשר שישאר נעול בתוך ילדך. הצורך הרגשי יהיה חזק ותשומת הלב שלך תמלא את הצורך הזה. הביטוי של הצורך הרגשי של ילדך יהיה עוצמתי, ויתכן שיארך זמן ממושך. זה נורמלי ותקין. כאשר אתה לצידו, באהבה וסבלנות, הוא מקבל את התחושה כי הכל בסדר, וכי מה שגרם לו להרגיש רע כבר נגמר. אתה שם ואתה מוודא כי הוא בטוח, קרוב אליך ואהוב. אתה יכול להגיד לו את הדברים האלו ואף יותר. דוגמאות לדברי הרגעה כאלו יש בחוברת ההקשבה בכי, שהיא אחת מחוברות ההקשבה לילדים של 'יד ביד להורים'. הרגשות שמציצת האצבע והמוצץ מכסים הינם תולדה של חוויות שילדך עבר. הם נראים לא קשורים למצב הנוכחי, מאחר והם היו טמונים עמוק במשך ימים, שבועות או חודשים. אבל הם היו רגשות לגיטימיים והגיוניים באותו רגע ראשוני בו ילדך נבהל או או היה עצוב או מתוסכל. הבכי הממושך והעוצמתי שיש לילדך ירגיש מוגזם עבורך כאשר תנסה להשאר קרוב ולהקשיב. רובנו נותקנו מהרגשות הלא נעימים שלנו במשך שנים, וכבר שכחנו כמה טוב זה מרגיש לבכות בכי עז עם מישהו אהוב לצידנו שדואג לנו. ולכן כדי להשאר קשוב בפעם הראשונה, תצטרך לאזור אומץ. תוכל לבטוח ברצון של ילדך לשחרור רגשי, ותוכל לבטוח באהבה שאתה מציע. כאשר אתה מקשיב, אתה וילדך עובדים יחד כדי לשחרר אותו מנטל שהוא ישמח למוסס. מה שאנחנו מגלים לגבי ילדים שהוריהם מציעים להם משחק, חיבור ואישור להראות רגשות מצוקה הוא שהם לומדים היטב, מתאוששים מסיטואציות לא נעימות ומפתחים אמפטיה לאחרים כאשר הם מתבגרים. כשאתה עוזר לילדך לפתח חוסר תלות באצבע או במוצץ, זו הזדמנות להתחיל להקשיב לילדך ולשמוע איך הוא מרגיש. עם העזרה שלך, הוא יוכל להרגיש מחובר זמן רב יותר, ללמוד יותר זמן, ולהיות זמן רב יותר הוא עצמו – ילד נבון ויוצא דופן. איך עזרתי לילדה בת עשר להפסיק למצוץ אצבע עזרתי לבת של חברה, שהיתה בת עשר ועדיין מצצה אצבע. היא ניסתה להפסיק זמן רב. ההורים שלה ניסו לעזור לה בדרכים רבות – תזכורות בבית, צבע מר לציפורניים, ואפילו לבישת כפפות בזמן הלילה. היא הסכימה לכל הדברים האלו מאחר ובאמת רצתה להפסיק. בגיל עשר אפשר להניח שהיא והמשפחה שלה התמודדו עם זה זמן רב. ואחרי כל זה, היא עדיין המשיכה למצוץ אצבע. עשיתי איתה זמן שלנו , שיחקנו עד שהרגשנו קרובות אחת לשניה. לבסוף, היא ספרה לי שהיא רוצה להפסיק למצוץ אצבע. אמרתי שאשאר איתה בזמן שהיא חושבת על להוציא את האצבע מהפה, אבל שלא אכריח אותה לעשות זאת. הנחתי שמבוגרים רבים כבר ניסו זאת וזה לא עבד. היא היתה זקוקה לעידוד שלי ולא להפרעה מצידי. נשארתי קרובה אליה, נגעתי ביד שלה בעדינות ונגעתי באגודל. אמרתי:"זה ממש אמיץ מצידך לנסות לעשות זאת. אני אשאר פה איתך ואני יודעת שתמצאי דרך לעשות את זה". נגעתי באגודל שלה בעדינות בזמן שהיא מצצה אותו. אמרתי:"אני מאוד שמחה להיות פה איתך". ואז היא התחילה לבכות. בזמן שבכתה היא אמרה לי:" אני ממש שונאת לעשות את זה!", היא גם בכתה על כמה זה קשה לה שיש לה את ההרגל הזה, ואמרה:"אני שונאת שהילדים בבית ספר יורדים עליי!". היא בכתה חזק כחמש עשרה דקות כשאני יושבת קרובה אליה, נוגעת באגודל שלה ביד אחת ומניחה את היד השניה על הכתף שלה. הדברים עליהם היא בכתה התחילו להשתנות והיא אמרה:"ואני אפילו לא יודעת עדיין לרכב על אופניים!". אני מניחה שחוסר התקווה לגבי הפסקת מציצת האצבע, התחבר אצלה לחוסר תקווה שהיא חשה גם במקומות אחרים. ואז אמרתי:"את יכולה ללמוד". בקול הכי מעודד שלי. היא אמרה:"לא, אני לא יכולה". ובכתה עוד. אמרתי בעדינות:"כן את יכולה, אני יודעת שאת יכולה". אני חושבת שחלק ממה שעזר לה זה שלי הייתה תקווה עבורה. כשהיא סיימה לבכות, מצאנו אופניים ושאלתי אותה אם היא רוצה לנסות ללמוד לרכב עליהם. היא הסכימה. אז בילינו כמה זמן בניסיון לרכב על האופניים. היא התנדנדה הרבה מצד לצד, הפסיקה והתחילה מחדש, ולאחר כחמש עשרה דקות והרבה התחלות לא מוצלחות והתנדנדויות, היא רכבה על האופניים! למעשה, אני לא יודעת כמה זמן אחרי אותו יום היא עדיין התמודדה עם מציצת אצבע – היא גרה רחוק ממני ולא התראינו מאז. אבל אני יודעת שהיא היתה מאוד גאה בענין האופנים והרגישה תקווה. שנים אחר כך, היא כתבה לי מכתב והודתה לי על אותו יום. שרה סמית', מנחה מוסמכת ב hand in hand

נכתב ע"י פאטי ויפפלר מייסדת ארגון HAND IN HAND

תורגם ע"י: מרב בסר - מנחה מוסמכת בארגון "יד ביד להורים" ישראל

זהו הלינק למאמר המקורי: https://www.handinhandparenting.org/article/no-more-thumb-no-more-pacifier/

© 2012 by yadbeyadlehorim. Proudly created with Wix.com